בלשנים קושרים את המילה הד עם השורש הערבי صَ- دَ- ى| סֲהְּדַ| صَدَى -פירוש: הד, או עם השורש הערבי ה-ד-ד| ه د د |هَدَّدَ פירוש : רעש מאיים ,שאון רב. (=ראה הידד).
הפרשנים המסורתיים נחלקו בפירושה. יונה אבן ג'נאח משייך בספר השורשים שלו את "הד" לשורש ה־ו־ד, בדומה למילה "הוד". הוא כותב שם על "הד" שבפסוק זה: "ומהענין הזה אצלי 'ולא הד הרים', והוא תֹאַר על משקל מת ולץ. והענין ולא יצילם מן הצרה הזאת הוד הריהם. כלומר, ההרים הגדולים והבצורים שלהם לא ימנעום מן האויב". על דרך זו מפרש גם פירוש המצודות.
לעומתם מפרש רש"י את "הד" שבפסוק במשמעות "קול". הוא כותב: "והד לשון צעקת הכרזה לקום לברוח אל ראשי ההרים", ומקשר את "הד" למילה "הידד". כך הוא מפרש גם את הפועל "הָדָה" שבפסוק ”וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה“ (ישעיהו יא, פסוק ח).
"הד" היא דוגמא למילה סתומה מהמקרא, שחודשה בעת החדשה בהתבסס על פרשנות מסורתית. מילה זו הופיעה בתחילה רק בצירופים "הד קול" או "הד הרים", ולאחר מכן הופיעה גם לבדה[1].
ערך בוויקיפדיה: הד