בָּרַחעריכה

ניתוח דקדוקי - פועל
כתיב מלא ברח
שורש וגזרה ב־ר־ח, גזרת השלמים, ל"ג
בניין פָּעַל (קַל)
  1. התרחק במהירות מסכנה כלשהי.
    • "וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר" (שמות ב טו)
    • "בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה, וברח מן העבירה: שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה" (משנה אבות ד ב)
    • "לֵךְ בְּרַח?" – לֹא-יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!" (ביאליק, "חוזה, לך ברח")
    • לאחר התאונה, פחד יהודה שמא השוטרים יתפסוהו, וברח.

גיזרוןעריכה

  • מקבילה בערבית: بَرِحَ (בַּרִחַ), במשמעות נטש.

צירופיםעריכה

נגזרותעריכה

מילים נרדפותעריכה

תרגוםעריכה

ראו גםעריכה


השורש ברח
ניתוח דקדוקי לשורש
משמעות עיקרית תעופה ובריחה
גזרה גזרת שלמים
הופיע לראשונה בלשון המשנה


נטיות הפעליםעריכה

ב־ר־ח עבר הווה/בינוני עתיד ציווי שם הפועל
קַל בָּרַח בּוֹרֵחַ יִבְרַח בְּרַח לִבְרֹחַ
נִפְעַל -אין- -אין- -אין- -אין- -אין-
הִפְעִיל הִבְרִיחַ מַבְרִיחַ יַבְרִיחַ הַבְרַח לְהַבְרִיחַ
הֻפְעַל הֻבְרַח מֻבְרָח יֻבְרַח -אין- -אין-
פִּעֵל -אין- -אין- -אין- -אין- -אין-
פֻּעַל -אין- -אין- -אין- -אין- -אין-
הִתְפַּעֵל -אין- -אין- -אין- -אין- -אין-

הערותעריכה

  • בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
  • ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]