בי

בִּי א

ב' השימוש בנטיה לגוף ראשון יחיד.

בתוכי, דרכי, בתחומי.
- ”וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי“ (יחזקאל ב, פסוק ב)
- ”וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ“ (במדבר כ, פסוק יח)
באמצעותי, בגללי.
- ”רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי“ (שמואל ב׳ כג, פסוק ב)
- ”אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת אַל יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל“ (תהלים סט, פסוק ז)
תחילית ב' המוספת לכינוי אני, לשם הפיכתו לתואר־הפועל
- ”וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ“ (במדבר כב, פסוק כט)

לשון המקרא מילת בקשה להקשבה או תשומת לב.
- ”וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל“ (בראשית מג, פסוק כ)
- ”וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ“ (במדבר יב, פסוק יא)
- ”וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת בִּי אֲדֹנִי אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת יֹשְׁבֹת בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת“ (מלכים א׳ ג, פסוק יז)

רש"י (בראשית מג, כ) אמר שהוא גזור מארמית "בייא" שהוא לשון תחנונים. וכן דעת גזניוס.^[1] רמב"ן (שם) חלק עליו ואמר שאינו דומה. במקום, הוא אמר שהיא משורש א־ב־י/ה, כמו "אבוי", ואמר שבערבית יש מילה דומה.
שד"ל (בראשית מג, כ) אמר שהוא לשון קצרה, כאילו אמר "ראה בי" או "שים בי". אמנם גם כאשר מוסב על רבים מופיע "בי" בלשון יחיד.
רש"ר הירש (שם): "בי אדני – שורש תיבת ״בי״ אינו ברור. ״בי״ מבטא בדרך כלל בקשה לקבלת תחנונים וללימוד זכות, במצבי צרה ומבוכה. השורש יכול להיות ״בהה״, כדוגמת ״נהה״ ״נהי״ ו״ני״ (יללה ויבבה); ובאופן זה יציין ״בי״ – לפי משמעות ״בהה״ שורשו של ״בהו״ – את הבלבול וחוסר הבהירות של נפש מתנדנדת ונבוכה (עיין פירוש לעיל א, ב). השורש יכול להיות גם ״ביה״, החוזר ומופיע רק בשרשים הקרובים ״בכה״ ו״בקע״; ואז יבטא ״בי״ תחושת מצוקה."

תחילית המציינת שניים, צמד; דוּ.

בעיות בהפעלת קובץ זה? ראו media help.

מקור המילה בשפה האנגלית התיכונה, שהייתה מדוברת באנגליה בימי הביניים המאוחרים ובתקופת הרנסנס, החל מהמאה ה־11 עד המאה ה־16. בתקופה זו נהגו לברך איש את רעהו בברכת הפרידה "יהא אלוהים אתך", ובאנגלית התיכונה - "God be with ye". עם השנים התקצרה הברכה והפכה ל־Good bye (גּוּ‏ד בַּי) ואחר־כך התקצרה עוד יותר והפכה ל־Bye (בַּ‏י).^[^{דרוש מקור]}

[ארמית] בית.
- ”ואמר רב חסדא: בר בי רב דזבין ירקא ליזבין אריכא“ (בבלי, מסכת שבת – דף קמ, עמוד ב)
- ”מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא“ (בבלי, מסכת ברכות – דף ח, עמוד א)
לשון חז"ל בהשאלה: בן.
- רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סָרָף, יוֹצְאִין בּוֹ תוספתא (כ"י וינה) פסחים ב, כא^[1]

↑ וכן נדפס במהדורת בארי. במהדורת וילנא "ברבי". בכתבי היד האחרים (ערפורט, לונדון) מופיע "בנו של", וכן נדפס במהדורת צוקרמנדל.