אקדח

אֶקְדָּח (גם:אֶקְדּוֹחַ)

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	אקדח
הגייה^*	ekdakh
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	ק־ד־ח
דרך תצורה	משקל אֶקְטָל, משקל אֶקְטוֹל
נטיות	ר׳ אֶקְדָּחִים; אֶקְדַּח־, ר׳ אֶקְדְּחֵי־

אקדח מסוג קולט

עברית חדשה כלי נשק חם בעל קנה קצר, שאחיזתו בעת הירי יכולה להתבצע באמצעות כף יד אחת.
- ”ושר הגדוד ומר פוג באו להעגלה, ויעמדו איש נגד רעהו הכן, איש ואקדחו בידו, ותנאי הותנה כי לקול הצפירה הראשון יירו המה באקדחיהם, ואחרי שני דקים יוציאו מהעגלה את אשר ישאר משני האדונים.“ (מסביב לעולם בשמונים יום, מאת ז'ול ורן, תרגום: אליעזר בן יהודה, בפרויקט בן יהודה)
- בדרך כלל הצבא חמוש ברובים, והמשטרה – באקדחים.
- טווח הירי היעיל של רובה סער הוא ארוך בהרבה מזה של האקדח, אולם את האקדח קל בהרבה להסתיר בבגדי בעליו.
- במערב הפרוע, היה מקובל להתחמש באקדחים תופיים.
(בצירוף שם לוואי) כלי הדומה במראהו או בדרך פעולתו לאקדח.

מהשורש ק־ד־ח שמשמעו לבעור, כמו בפסוק: ”כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי“ (דברים לב, פסוק כב), בצירוף אל"ף פרוסתטית.
הוראתה הרווחת של המילה (במשמעות כלי נשק) היא מחידושי אליעזר בן־יהודה. שסלד מהחלופה בזמנו, "קנה רובה", במאמר בעיתונו "הצבי" מיום ו' בטבת תרנ"ז: "השם אשר קראו להכלי הזה לשונות (אירופיות) [...] הוא על שם האבן שקודחים ממנו אש, יען הכלי הזה בראשיתו היה מתלהב בכוח הכאת הכלב על האבן הנזכרה [...] לנו בעברית יש שורש המורה גם על מין אבן כזאת, וגם על התלהבות האש. השורש הזה הוא קדח. והשם הוא אֶקְדָח [...] ועל כן לפי דעתנו וחושנו טוב לקבוע לו השם אֶקְדָח".

ערך בוויקיפדיה: אקדח

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אקדחים

לשון המקרא מין אבן יקרה.
- ”וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח.“ (ישעיהו נד, פסוק יב)

1. האבן היתה דומה לגחלת, זוהרת כאש בוערת ראו קדח א.
בלשון יוונית קוינה המופיעה בתרגום השבעים תרגמו 'אקדח' במילה שהגייתה: קריסטלו (κρυστάλλου) והוראתה : קריסטל.