|
השורש פ־ת־ע הוא שורש מגזרת השלמים.
| פ־ת־ע
|
עבר
|
הווה/בינוני
|
עתיד
|
ציווי
|
שם הפועל
|
| קַל
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
| נִפְעַל
|
נִפְתַּע
|
נִפְתָּע
|
יִפָּתַע
|
הִפָּתֵעַ
|
לְהִפָּתֵעַ
|
| הִפְעִיל
|
הִפְתִּיעַ
|
מַפְתִּיעַ
|
יַפְתִּיעַ
|
הַפְתַּע
|
לְהַפְתִּיעַ
|
| הֻפְעַל
|
הֻפְתַּע
|
מֻפְתָּע
|
יֻפְתַּע
|
-אין-
|
-אין-
|
| פִּעֵל
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
| פֻּעַל
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אין-
|
-אין-
|
| הִתְפַּעֵל
|
הִתְפַּתַּע
|
מִתְפַּתֵּעַ
|
יִתְפַּתַּע
|
הִתְפַּתֵּעַ
|
לְהִתְפַּתֵּעַ
|
- בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
- ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נִשְׁבַּעַתְּ או נִשְׁבַּעְתְּ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 60)[2]
|
ערך בוויקיפדיה: הפתעה