שיחה:דין
תגובה אחרונה: לפני 17 שנים מאת Nevuer
היי עמשֹ,
בדיוק רציתי לעלות כאן את השאלה באשר לשורש המילה דין. כפי שתוכל לראות בדף הקטגוריה שיצרתי, השורש ד-ו-נ נוטה גם בגזרת ע"ו וגם בגזרת ע"י, והבדל המשמעות הוא לעתים מינורי ביותר. אבן-שושן מפריד בין השורשים, מילון ההווה לא מפריד. האם באמת נדרש פיצול השורש במקרה זה? ניר 23:36, 6 במרץ 2007 (IST)
- לדעתי לא. גיא 23:53, 6 במרץ 2007 (IST)
- איני חושב שיש סיבה לפצל את השרש, השאלה לדעתי היא מה הצורה הראשית, ד-י-נ או ד-ו-נ. תמיד חשבתי שמדובר בד-י-נ לפי הפסוק "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית, מ"ט, ט"ז), אבל אם אני טועה אשמח לשמוע ולהחכים =) עָמָשׂ בֶּן-אַרְיֵה 23:55, 6 במרץ 2007 (IST)
- נ"ב: חיפוש של הצורות לדין/לדון, ידין/ידון ותדין/תדון בתנך העלו יחס של 15-1 לד-י-נ, אבל איני יודע איך נוהג הפועל מחוץ לספר הספרים. עָמָשׂ בֶּן-אַרְיֵה 00:04, 7 במרץ 2007 (IST)
- אני חשבתי שמדובר בד-ו-נ לפי הפסוק "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ לֹא נָשִׁיתִי וְלֹא נָשׁוּ בִי כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי" (ירמיהו טו, י) :-) הצורות לדון, ידון, תדון מפיעות הרבה מאוד בלשון חז"ל (למשל, "לדון" מופיעה 69 פעם בבלי, לעומת "לדין" שמופיעה בו 49 פעם, שחלק מהן במשמעות ל-דין). למען האמת בחרתי בד-ו-נ משתי סיבות: זה מה שמופיע במילון הווה וזה מה שמופיע בחוברת שממנה למדתי ניקוד. ניר 00:21, 7 במרץ 2007 (IST)
- כמו שעמש אמר, לפצל בכל אופן לא צריך. אני עדיין מתלבט בין ד-י-נ לד-ו-נ (מצלצל הפעמון :-P) אבל בסופו של דבר, נראה לי שזה אחד מהמקרים שבהם הבחירה שרירותית במידה מסוימת, כך שזה לא ממש עקרוני כל עוד הבחירה מנומקת :-) מבחינה היסטורית השורש הוא ד-י-נ, בכל אופן. ראובן 11:36, 7 במרץ 2007 (IST)
- אב"ש מכניס את מדון לד-י-נ תחת סימן שאלה (מצטער שאני תמיד מסתמך על אב"ש באופן בלעדי, אבל זה מה שיש לי בבית; בכל אופן אני מניח שאי אפשר לשייך את מדון לד-ו-נ באופן חד משמעי). גם הפעם בה מצאתי את השרש ד-ו-נ במקרא שייכת, מסתבר, לד-ו-נ ב במשמעות של "התמיד, התקיים" (שוב אב"ש). מכאן, כפי הנראה, בתנך מופיע רק השרש ד-י-נ, אלא אם פספסתי משהו. השרש ד-ו-נ לעומתו נפוץ במדרשים והוא מצוי באופן כמעט בלעדי בשפה המדוברת (77,100 פעמים "תדון" בגוגל לעומת 1,530 פעמים תדין, כמחציתן בביטוי "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו"). השאלה היא מה אנו מעדיפים - ספר הספרים מול חז"ל והיומיום. אני אישית מעדיף את העברית המקראית (יחי הכתיב החסר! D=), אבל הבחירה אינה תלויה רק בי, כמובן =) עָמָשׂ בֶּן-אַרְיֵה 20:51, 7 במרץ 2007 (IST)
- אם בא לך להעביר את הדף לד-י-ן אני לא אתנגד. עם זאת, אין לי העדפה אישית לעברית המקראית על העברית של חז"לינו. להפך, אין לי העדפה אישית לעברית של חז"לינו על העברית המקראית :-) ניר 21:03, 7 במרץ 2007 (IST)
- ניר, בלבלת אותי לגמרי :-) בכל אופן, זה לא עניין של העדפה אישית. צריך לזכור שו"מ הוא מילון לעברית החדשה ולכן יש משקל רב יותר לנימוקים בעד ד-ו-נ, לעניות דעתי המלומדת ;-) ראובן 21:35, 7 במרץ 2007 (IST)
- דעתי היא שזה לא משנה מה בוחרים, כי אין עדיפות ממשית לאחד מהשורשים. הנטייה היא בשתי הגזרות, ולא ניתן לומר שאחת מהן ראשית ואחת משנית או אחת בשימוש ואחת לא בשימוש. גם בעברית החדשה יש נטייה בשורש ד-י-ן, כמו "להתדיין" (לעומת "לדין" שאינה בשימוש כמעט). לפיכך, בסופו של יום הבחירה היא עניין של העדפה אישית. מכיוון שאין לי העדפה אישית, פניתי להעדפה האישית של בעלי מילון ההווה ומחברי חוברת הניקוד וסמכתי ידי על העדפתם (על פני העדפתו של אבן שושן - דעת רבים להטות). ניר 21:49, 7 במרץ 2007 (IST)
- מלון לעברית החדשה? כמדומני לא תמצא בעברית החדשה שימוש למלים כגון אנלגין, בלו או זדה. ואם בעברית החדשה עסקינן, לשם מה לנו ציטוטים מהתנך ומהמדרשים? עד לרגע זה חשבתי שויקימלון אמור להקיף את השפה על כל רבדיה. עָמָשׂ בֶּן-אַרְיֵה 22:03, 7 במרץ 2007 (IST)
- קודם כול, אפשר לגזור את התדיין גם מד-ו-נ כמו שאת צִיֵּר אפשר לגזור מצ-ו-ר ואת קִיֵּם מק-ו-ם. הגבול בין הגזרות מאוד מטושטש ואני מסכים איתך שההחלטה היא די שרירותית, זה בדיוק מה שאמרתי לפני כן. ובכל זאת אני מעדיף החלטה מנומקת :-)
- ולעמש: אכן לא דייקתי (כרגיל...), אבל בכל זאת לעברית החדשה משקל רב יותר מבחינת המילון. וזה מזכיר לי את מה שגיא כתב לפני כמה חודשים. ראובן 23:05, 7 במרץ 2007 (IST)