מילה יחידאית במקרא. חז"ל, כדרכם בביאור מילים קשות, ביארו ע"פ נוטריקון: ”אמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו.“ (בבלי, מסכת שבת – דף פח, עמוד ב). אליעזר בן יהודה סבר שהמילה מורכבת משני שורשים: 'פרשׂ' ו'פרז'[1]. אמנם הדעה הרווחת כיום שיסוד המילה היא "פַּרְשֵׂשׂ" ("פרשׂ" בכפל לה"פ[2]), והעיצורים העתקו לעיצורים דומים כתוצאה מהִבָּדְלוּת.[3] יש שהוסיפו שהמעתק ל-ז' נעשה בכדי להשוות לצליל של התקבולת "מְאַחֵז".[4]
הבנין של המילה אינו ברור: יש אומרים שהוא צורת המקור של בנין פיעל. ויש אומרים שהוא עבר קל של בנין פַּעְלֵל. ויש אומרים שהוא עבר קל של מרובעים (כמו הפועל שַׁאֲנָן).[6] בפועל, השתמשו בו בבנין פיעל.
