עט

עָט

לשון המקרא מִהֵר לחטף כדרכו של העיט, התנפל.
- ”וְלָמָּה לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וַתַּעַט אֶל-הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה.“ (שמואל א׳ טו, פסוק יט)
- יַעֲלֶה הָעַיִט מֵהָרִים / וְיָעוּט עַל הַפְּגָרִים. (שְׁאוֹן הַתּוֹתָחִים נָדַם, מיכאיל איסקובסקי, תרגום: נתן יונתן)

מלשון עיט, כדעת רש"י. ברוב המופעים במקרא פורש הפועל משורש ע־ט־י/ה.
במקרא מצוי ההיגד ”חרב מעוטה לטבח“ (יחזקאל כא, פסוק כ) בהוראת: חרב המתנפלת על טבחה.

לשון המקרא כלי כתיבה מָאֳרך על בסיס דיו.
- ”חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם.“ (ירמיהו יז, פסוק א)
- ”רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר.“ (תהלים מה, פסוק ב)
- ”וּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם לַהֲקַת חוֹרְצֵי עֵט וְלָשׁוֹן“ (ראיתיכם שוב בקוצר ידכם, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)
- ”בחנות קטנה למרכּוֹלת ולמיני מאכל, לקדירוֹת וּלכלים, לעניני־תפירה, עטים ודיוֹ וגם גלוּמי־קטורת“ (פסח, מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בפרויקט בן יהודה)
- לילדה מכיתתי היו בקלמרה עטים צבעוניים רבים.

מן שורש עו״ט. מקביל לערבית בתיבות ״ע׳וּט״ غوط (במשמע: ״לטבוע״), ״ע׳ַאטַ״ غَاطَ (במשמע: ״לחדור״)^[1].

ערך בוויקיפדיה: עט

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עטים