השורש פ־ס־ח הוא שורש מגזרת השלמים.
פ־ס־ח
|
עבר
|
הווה/בינוני
|
עתיד
|
ציווי
|
שם הפועל
|
קַל
|
פָּסַח
|
פּוֹסֵחַ
|
יִפְסַח
|
פְּסַח
|
לִפְסֹחַ
|
נִפְעַל
|
נִפְסַח
|
נִפְסָח
|
יִפָּסַח
|
הִפָּסַח
|
לְהִפָּסֵחַ
|
הִפְעִיל
|
הִפְסִיחַ
|
מַפְסִיחַ
|
יַפְסִיחַ
|
הַפְסַח
|
לְהַפְסִיחַ
|
הֻפְעַל
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אין-
|
-אין-
|
פִּעֵל
|
פִּסַּח
|
מְפַסֵּחַ
|
יְפַסַּח
|
פַּסַּח
|
לְפַסֵּחַ
|
פֻּעַל
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אַיִן-
|
-אין-
|
-אין-
|
הִתְפַּעֵל
|
הִתְפַּסַּח
|
מִתְפַּסֵּחַ
|
יִתְפַּסַּח
|
הִתְפַּסַּח
|
לְהִתְפַּסֵּחַ
|
- בזמן עבר, עתיד, ציווי ומקור - ע' הפועל שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) מנוקדת בצירי - כשהיא באה לפני הח"ע בסוף מילה אפשר לנקדה בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח, שִׂמֵּחַ; יְאָרַח, יְאָרֵחַ; לְהִמָּנַע, לְהִמָּנֵעַ. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 58)[1]
|