נבח

נָבַח

השמיע קול רם וקצר כקול הכלב.
- ”כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ“ (ישעיהו נו, פסוק י)
- ”תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח, ורירו נוטף, ואזניו סרוחות, וזנבו מונח על ירכותיו, ומהלך בצידי דרכים; ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע“ (בבלי, מסכת יומא – דף פג, עמוד ב)
- ”[...] והיתה אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים, ונבח בה כלב והפילה [...]“ (בבלי, מסכת בבא קמא – דף פג, עמוד א)
- ”תרנגול לא קורא, כלב לא נובח, צפרדע לא מקרקרת, העולם מחריש וחולם ואני בתוכו כחלום בתוך חלום“ (ספיח, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)
- הכלב נבח על הדוור.
בהשאלה: דיבר בזעם, תוך צעקות וגידופים.
- הבוס נבח על העובד.
- המקלע נבח, והחייל נפל.

הפועל מופיע פעם יחידה במקרא בפסוק לעיל.
הפועל משותף למספר לשונות שמיות, למשל: אכדית – nabāḥu; ארמית – נְבַח; ערבית – نَبَحَ (נַבַּחַ).

הנו"ן מתקיימת בצורת העתיד ובציווי (אֶנְבַּח, תִּנְבַּח, ... נְבַח, נִבְחִי, ...), שלא כרגיל בפעלים הנוטים בתבנית "יִפְעַל" (ראו החלטה 3.3.5, "כללים בגזרת פ"נ" של האקדמיה ללשון העברית).
בלשון חז"ל ניתן למצוא "נבח ב־", כלומר נבח על: "קרא לי עורב, נבח בי כלב" (תוספתא שבת ז,יג); "והכלבין נובחין בו" (ירושלמי יומא פרק ח משנה ו); "ונבח בה כלב והפילה" (בבלי בבא קמא דף פג עמוד א). בלשון המאוחרת יותר השתנה הביטוי ל"נבח ל־": "סוכר את פיו ואינו נובח לו" (ספר והזהיר, משפטים, עמ' 95).

השורש נ־ב־ח הוא שורש מגזרת השלמים.

השמיע נביחה.
- "את הכלב- מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו." (רש"י בבא קמא עט ע"ב)
- ”והתחיל לנבח עלינו ועל רבינו הקדוש ככלב ממש“ (מגלה טמירין, מאת יוסף פרל, באתר מאגרים)
בהשאלה: השמיע דברים בצעקות קצרות.
- "לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ / מִצָּר הַמְנַבֵּחַ / אָז אֶגְמוֹר / בְּשִׁיר מִזְמוֹר / חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ." (מעוז צור)
- ”צָדוּ מְפַגְּלֵי שָׁלֵם מְכַרְסֵם מְנַבֵּחַ / וְהֶעֱלוּהוּ כָּלִיל עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ“ (איכה רחובות עיר מלאי רננות, מאת רס"ג, באתר מאגרים)

השורש נ־ב־ח הוא שורש מגזרת השלמים.

נביחה, קול רם של חיה.
- השועל... בעת תבא סופה וקרה ישמיע קול נבח ממושך, הנבדל מקול כלב־הבית "תולדות הטבע א" מאת הרולד אטמר לנץ עמ' 202, בתרגום מנדלי מוכר ספרים

השורש נ־ב־ח הוא שורש מגזרת השלמים.