השורש נ־ת־ן הוא שורש בודד מגזרת חפ"נ, שאין דומה לו בשפה העברית.
ניתוח דקדוקי לשורש |
משמעות עיקרית | העברה ברצון מן אחד אל השני |
גזרה | גזרת חפ"נ |
הופיע לראשונה בלשון | במקרא |
נ-ת-ן |
עבר |
הווה/בינוני |
עתיד |
ציווי |
שם הפועל |
קַל |
נָתַן |
נוֹתֵן
(ב׳ פעוּל: נָתוּן) |
יִתֵּן |
תֵּן |
לָתֵת או לִתֵּן |
נִפְעַל |
נִתַּן |
נִתָּן |
יִנָּתֵן |
הִנָּתֵן |
לְהִנָּתֵן |
הִפְעִיל |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
הֻפְעַל |
-אין- |
-אין- |
יֻתַּן |
-אין- |
-אין- |
פִּעֵל |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
פֻּעַל |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
הִתְפַּעֵל |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
-אין- |
- בפי מדקדקי העברית קרוי פועל מיוחד זה "פועל חסר הקצוות", על שום שבחלק מנטיותיו פה"פ או לה"פ נשמטת (ולעתים אף שתיהן), למשל; נָתַתִּי, לָתֵת, תִּתֵּנָּה, נָתַתְּ וכד'...
|