השורש ל־ק־ח הוא שורש בודד, שאין שני לו בשפה העברית.
ל־ק־ח |
עבר |
הווה/בינוני |
עתיד |
ציווי |
שם הפועל |
קַל |
לָקַח |
לוֹקֵחַ, לָקוּחַ |
יִקַּח |
קַח |
לָקַחַת או לִקַּח |
נִפְעַל |
נִלְקַח או נִקַּח |
נִלְקָח או נִקָּח |
יִלָּקַח |
הִלָּקַח |
לְהִלָּקַח |
הִפְעִיל |
הִקִּיחַ |
מַקִּיחַ |
יַקִּיחַ |
|
|
הֻפְעַל |
-אין- |
-אין- |
יֻקַּח |
-אין- |
-אין- |
פִּעֵל |
|
|
|
|
|
פֻּעַל |
לֻקַּח |
מְלֻקָּח |
יְלֻקַּח |
-אין- |
-אין- |
הִתְפַּעֵל |
הִתְלַקֵּחַ |
מִתְלַקֵּחַ |
יִתְלַקַּח |
הִתְלַקֵּחַ |
לְהִתְלַקֵּחַ |
- יש המפרידים פועל חריג זה מכל גזרה אחרת שהיא, ומשייכים אותו לגזרה נפרדת משלו הקרויה: גזרת חסרי פה"פ למ"ד, ויש המזהים אותו עם גזרת חפ"נ.
- במקרא השורש ניטה גם בבניין הסביל של בניין קל, בניין "פֻּעַל" (בלא דגש תבניתי בעה"פ): ” וַיֹּאמֶר הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת“ (בראשית ב, פסוק כג)
|