ילקוט

יַלְקוּט

ילקוט

חפץ לנשיאה על הגב הנועד לשמירת ציוד; כגון: כסף, אוכל, ספרים, ומחברות; שניתן לסגירה.
- ”וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי“ (שמואל א׳ יז, פסוק מ)
- "ואנשים לעבודת-יומם הולכים / ותינוקות של בית רבן / עם הילקוט שעל גבם / ובידיהם כמה ענפי-הדס פורחים." (לא תנצחו אותי, מאת נעמי שמר)
- כל תלמיד מביא עמו לבית הספר ילקוט.
- בהפסקה דני הוציא את האוכל מהילקוט.
חיבור ספרותי העוסק באסיפה של מידע קודם.
- מדרש הנקרא ילקוט שמעוני.

מן הפועל לִקט. המילה מופיעה במקרא פעם אחת בלבד, בפסוק לעיל.
בגלוסר שנתגלה בגניזת קהיר ובלשון עִברִַבִית (עברית ניב ערבי) מן ימי הביניים,תחת תיבת 'ילקוט' מופיע הפירוש מזוד. (השוו, מזוודה) ^[1].

↑ מאירה פוליאק וששון סומך: "שני גלוסרים מקראיים עבריים-ערביים מגניזת קהיר" (פעמים 83, תש"ס, עמ' 15-47)