2: מתעודות מארי עולה כי בתקופת המקרא כנף הבגד (חוצן) שימש כשטר חוב עליו חתם הלווה, לעיתים כלל הממצא הארכאולוגי את חוצן הבגד מגולגל בפתיל כשפרטי ותנאי ההלואה הוטבעו ע"ג חומר בעודו רך .מתעודות אלה עולה כי כנף בגד השליט היתה מוטבעת בחותמת מלכות ממש כמו כנף מעיל שאול, המלך-'הישַן', שנקרע בידי דויד, המלך-'החדש' [2], השוו לפתילו של יהודה הנמסר לתמר כעדות: ”"וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ".“ (בראשית לח, פסוק יח)
נגזרת 'חצן' המקראית היא התיבה התלמודית 'חוצין' (הוצין) שהוראתה: עלה-דקל ”תני הוצין כדי לעשות אוזן לקפיפה מצרית“ (ירושלמי, מסכת שבת – דף ח, עמוד ט)
בשפת געז "חֵעְן" בהוראת "חיק".[3]. ערבית: "חדנֲ" (حِضْن) המורכב מן השורש הערבי חדן (ح ض ن) ומשמש באופן כללי בהוראת "לעטוף", "להקיף".