חפרפרת
חֲפַרְפֶּרֶת עריכה
| ניתוח דקדוקי | |
|---|---|
| כתיב מלא | חפרפרת |
| הגייה* | khafarperet |
| חלק דיבר | שם־עצם |
| מין | נקבה |
| שורש | ח־פ־ר א |
| דרך תצורה | משקל קְטַלְטֶלֶת |
| נטיות | ר׳ חֲפַרְפָּרוֹת; חֲפַרְפֶּרֶת־, ר׳ חֲפַרְפְּרוֹת־ |
- עברית חדשה יונק מסדרת אוכלי החרקים, בעל פרווה עבה ועיניים קטנות שראייתן קלושה, והוא מבלה את רוב חייו במחילות תת קרקעיות שהוא חופר בעצמו.
- ”פה נטמן הממזר כחפרפרת במחילת עפר!“ (ספר הקבצנים, מאת מנדלי מוכר ספרים, בפרויקט בן יהודה)
- ”ואנשים כנמלים יחטטו בבטן האדמה ויחפרו בעומק מחלת עפר ותעלה. – 'מה הדבר אשר אתם עושׂים, חפרפרות בעלי שתים!?' – תעלה אנחנו חופרים [...]“ (מתנובת שדי, מאת י"ל גורדון, בפרויקט בן יהודה)
- [עממי] מכרסם עיוור החי במחילות שהוא חופר באדמה, מֵרים תלוליות עפר אופייניות וניזון משרשי הצמחים.
- בחוץ ניגפו רגליו בתלולית של חפרפרת שעשתה בגינתו את מעשיה החתרניים. (רומן רוסי, מאיר שלו).
- "שמה בין תלי־חפרפרת / אלף רקפות כל אחד ספר." (הטיול הקטן, מאת נעמי שמר)
- בהשאלה: מרגל המושתל בקרב ארגון או גוף במטרה לרכוש את אמון החברים בו וכך להשיג מהם מידע סודי.
- אלי כהן נחשב לחפרפרת המוצלחת ביותר שישראל השתילה במדינת־אויב.
- המדינה כולה רעשה לאחר חשיפת החפרפרת בשורות המוסד.
גיזרון עריכה
- געז, "פֵלפָאל" - (fəlfal) בהוראת חפלפלת (חפרפרת)
- בספר ישעיהו נכתב: ”בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים“ (ישעיהו ב, פסוק כ). פרשנים רבים פירשו את הביטוי כאילו היה תיבה אחת: "לחפרפרות", כלומר: הפסוק מדבר על השלכת הצלמים לחפרפרות ולעטלפים (דרי המערות). לפי פירושים אלה, המילה "לחפרפרות" באה מהשורש ח־פ־ר, כלומר: חיות החופרות (ועיינו עוד בסעיף "פרשנים מפרשים"). במגילות הגנוזות התיבה מופיעה כ"לחפרפרים" (במילה אחת). תושבי אירופה המכירים את החפרפרות ושהוולגטה נכתבה בידם תרגמו (talpas), וכך גם רש"י, ראה להלן. המיון המדעי בעברית אימץ את הזהוי הזה. חפרפרות אינן מצויות בארץ־ישראל, ולכן גם אם יש לקרוא את הביטוי כמילה אחת, הוא מתייחס אולי לחולד ולא לחיה המזוהה עם החפרפרת כיום. תרגומים עתיקים אחרים פירשו את הביטוי אחרת. טור סיני וחוקרים אחרים זיהו את ה"חפר פרות" המקראי עם עטלפי הפירות, וניתח את המילה כמורכבת מהמילה "חפר" (במשמעות "לחפש", ראו חפר א 2) ומהמילה "פֵרות" - מחפשי הפירות.
- במאמר אחר גורס נ.ה טורטשינר כי יתכן ובתחילה הועתק השם הארמי: "עטלפא" בצורה פונטית (עפ"י השמיעה) באותיות יווניות או לטיניות-a)talpa), מעתיקי מקרא מאוחרים שנתקלו בדבר חשבו שמדובר בפירוש למילה, ולא כפי שהיתה - העתקה פונטית. תיאודוטיון הנאמן למסורת הרבנית מעתיקה באותיותיה: אפרפרות (αφαρφαρωτ) וניכר שלא ידע את פירושה. תרגום יונתן: מפרש "עטלף" = "לטעותא" . הסורי:סריקותה (לשווא) . סומכוס מעתיק ומפרש בהגיית: אַקרפִּיאס (ακαρπίας) עקר,חסר פירות,חסר זרעים וגם בהוראת "יבול אכזב". נראה שמתרגמים עד-כה נטו לפרש "לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים" כאילו והכוונה לחסר-פרות,אולם גם אפשרויות אלה נדחות . לבסוף מגיע טורטשינר למסקנה כי יתכן שתיבות "עטלף"(בסורית מתורגם:חפרדודא,פרחדודא, בעברית שבוש של תיבת עלטה) ו"חפרפרות" שובשו, ומלכתחילה כוונו באופן כללי על כל מה שמרחף ופורח בעלטה. וכנראה שהפסוק מדבר על אותו יום בו יוציאו בני האדם באופן כללי, ממיטב ממונם לעבודת הארעי,שמרחף בעלטה (בדמדמומים).
פרשנים מפרשים עריכה
- רש"י: "לחפור פירות - צלמי עבודה זרה בדמות חפרפרות, מיני שרצים שחופרין הארץ שקורין טלפ"ש בלע"ז."
- מצודת ציון: "לחפר פרות - פתרונו כמו מלה אחת והוא מלשון חפירה ונכפלה העי"ן והלמ"ד הפעל, לומר: בחפירות עמוקות, כמו אדמדם שפירוש אדום ביותר וכן ירקרק והדומות."
- מצודת דוד: "לחפור פרות - מוסב על מלת ישליך, לומר: האלילים ישליך אל החפירות העמוקות."
- קאסוטו: "לחפר פרות - כאילו מלה אחת, לחפרפרות, בעלי חיים הנקראים כן משום שהם חופרים באדמה."
מילים נרדפות עריכה
תרגום עריכה
1 עריכה
2 עריכה
3 עריכה
- אנגלית: mole
מידע נוסף עריכה
- יש נטייה להתבלבל בין חיה זו לבין החולד, אך מדובר בחיות שונות: החפרפרת מסוגלת לראות וניזונה מחרקים, ואילו החולד עיוור וניזון מצמחים (ולכן מזיק לגידולים חקלאיים). כמו־כן החולד מצוי בארץ־ישראל והחפרפרת איננה.
קישורים חיצוניים עריכה
 ערך בוויקיפדיה: חפרפרת |
 טקסונומיה בוויקימינים: Talpa |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חפרפרות |
- אילון גלעד, מאיפה צצה החֲפַרְפֶּרֶת והאם יש בכלל חיה כזו בישראל?, באתר "הארץ", 13/01/2016
- הַחֹלֶד, לַחְפֹּר פֵּרוֹת, אלקנה ביליק, בית מקרא 25, א (תש"ם), עמ' 70–73.
- לחפר פרות ולעטלפים, שאול ליברמן, לשוננו כט (תשכ"ה), עמ' 132–135