זעפרן

זְעַפְרָן

זעפרן

לשון ימי הביניים תבלין המוכן מצלקתו של פרח הכרכום.
- "וזה הוא שמות הסמנים בלשון ערבי-עוד בלסאן, ואצ'פאר טיב, ומיעה, ולבאן, ומסך, וקציעה, וסנבל אלנארדין, וזעפראן, וקסט, ועוד, וקשר סליכ'ה, וענבר" (משנה תורה להרמב"ם, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדים בו, פרק ד')
- אלתמימי כתב כי הנוצרים בארץ היו נוהגים לאכול את ה'עכוב' השלוק כשהוא מגולגל בקמח חוארי (חרי), במלח, וזעפראן אבו עבדאללה מוחמד אלתמימי.

בטקסט ניאו-אשורי 𒌑𒄯𒊕 -'עַזֻפִּרַנֻ' בהוראת 'עיר זעפרן', הייתה עיירה במסופוטמיה העתיקה ששכנה על גדות הפרת, ועפ"י הטקסט נחשבת כמקום הולדתו של סרגון מלך אכד.
שורש שמי קדום צ-פ-ר ṣpr בהוראת 'נעשה צהוב'. מערבית: زَعْفَرَان (זַעְפַרָאן). מוכר גם בשם 'כורכום נֲבּטִי' كركم نباتي .
מופיעה במשנה "קרן כרכום": ”כקרן כרכום, כברור שבו“ (משנה, מסכת נידה – פרק ב, משנה ז)

ערך בוויקיפדיה: זעפרן

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: זעפרן