צלקת
צַלֶּקֶת
עריכה| ניתוח דקדוקי | |
|---|---|
| כתיב מלא | צלקת |
| הגייה* | tsaleket |
| חלק דיבר | שם־עצם |
| מין | נקבה |
| שורש | צ־ל־ק |
| דרך תצורה | משקל קַטֶּלֶת |
| נטיות | ר׳ צַלָּקוֹת; צַלֶּקֶת־, ר׳ צַלְּקוֹת־ |
- סימן הנשאר לאחר הגלדת פצע.
- ”נשכהּ כלב ונעשה מקומו צלקת הרי זה מום“ (בבלי, מסכת כתובות – דף עה, עמוד א)
- היד היתה צבוטה ומרוטה כולה, לכל ארכה, ומראיה כפומפיה. חברבורות אדומות וצלקות כחולות היו זרועות עליה כגבשושיות צפופות זו בצד זו והן מרובות על הלבן מאחורי הגדר, חיים נחמן ביאליק
- [בוטניקה] החלק העליון של העלי בפרח עליו נקלטים גרגרי האבקה.
- הצלקת שבראש העלי דביקה ותפקידה קליטת גרגרי האבקה.
- בַּתָּוֶךְ מִתַּמֵּר עֱלִי בַּעַל שַׁחְלָה, נוֹשֵׂא כִּפָּה - צַלֶּקֶת, כְּלִי-קִבּוּל הַזֶּרַע הַמּוּבָא. "עמא דדהבא", שאול טשרניחובסקי
- בתוך הקרקעית ישנן שחלות רבות... ומכל שחלה יוצא קנה, הגומר בצלקת "מהתחלה", י"ח ברנר
- בהשאלה: כינוי לרושם הנותר אחר פגיעה נפשית מאירוע חובלני (טראומה).
- בסיפוריו מתוארת דרך חתחתים בין ערים, כפרים ויערות שורצים חיות טרף, חוויות קשות וחשיפה למראות מזוויעות, אשר הותירו בו צלקת נפשית עמוקה.
- והנה, נפסק הקשר... וצלקת כאוּבה הניח בנפשה "בת המושבה - רומן ארץ ישראלי", אברהם שמואל שטיין
- בהשאלה: כינוי לסימן הנותר אחר פגיעה בדומם או בצומח מאיתני טבע או בידי אדם ומשנה את מראהו לרעה.
- מקובל להניח שאש בעוצמה בינונית תותיר על הגזעים רק צלקות, ללא גרימת נזק חמור יותר.
גיזרון
עריכה- משמעות (1) בלשון המשנה. השורש הארמי "צ־ל־ק" בא בהוראת ביקוע ופילוח (למשל ”דצלקיה מצלק“ (בבלי, מסכת חולין – דף קכד, עמוד א)). אולי בדומה לפעל "צלח"[1].
בחיבור "שפת עבר החדשה" טוען ישראל חיים טביוב שמילה משנאית זו היא עברית במקורה, ומעיר: "מהשרש העברי צלק – צלח, שענינו בקוע ופלֵח ('וצלחו את הירדן'), וכן גם בערבית וארמית".
בלשון חז"ל מופיעה המילה 'צלקת', אך לא מופיעים בה הפעלים הגזורים ממנה. - משמעות (2) נקראת כך על שום דמיונו של חלק זה לצלקת בעור.[דרוש מקור]
צירופים
עריכהנגזרות
עריכהתרגום
עריכה
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה ערך בוויקיפדיה: צלקת |
סימוכין
עריכה- ↑ ראו למשל במילונו של יסטרוב, "Dictionary of Targumim, Talmud and Midrashic Literature" בערך "צלקת".