צַלֶּקֶתעריכה

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא צלקת
הגייה* tsaleket
חלק דיבר שם־עצם
מין נקבה
שורש צ־ל־ק
דרך תצורה משקל קַטֶּלֶת
נטיות ר׳ צַלָּקוֹת; צַלֶּקֶת־, ר׳ צַלְּקוֹת־
  1. סימן הנשאר לאחר הגלדת פצע.
  2. [בוטניקה] החלק העליון של העלי בפרח עליו נקלטים גרגרי האבקה.
    • הצלקת שבראש העלי דביקה ותפקידה קליטת גרגרי האבקה.
    • בַּתָּוֶךְ מִתַּמֵּר עֱלִי בַּעַל שַׁחְלָה, נוֹשֵׂא כִּפָּה - צַלֶּקֶת, כְּלִי-קִבּוּל הַזֶּרַע הַמּוּבָא. "עמא דדהבא", שאול טשרניחובסקי
    • בתוך הקרקעית ישנן שחלות רבות... ומכל שחלה יוצא קנה, הגומר בצלקת "מהתחלה", י"ח ברנר
  3. בהשאלה: כינוי לרושם הנותר אחר פגיעה נפשית מאירוע חובלני (טראומה).
  4. בהשאלה: כינוי לסימן הנותר אחר פגיעה בדומם או בצומח מאיתני טבע או בידי אדם ומשנה את מראהו לרעה.
    • מקובל להניח שאש בעוצמה בינונית תותיר על הגזעים רק צלקות, ללא גרימת נזק חמור יותר.

גיזרוןעריכה

  • משמעות (1) בלשון המשנה. השורש הארמי "צ־ל־ק" בא בהוראת ביקוע ופילוח (למשל ”דצלקיה מצלק“ (בבלי, מסכת חוליןדף קכד, עמוד א)). אולי בדומה לפעל "צלח"[1].
    בחיבור "שפת עבר החדשה" טוען ישראל חיים טביוב שמילה משנאית זו היא עברית במקורה, ומעיר: "מהשרש העברי צלק – צלח, שענינו בקוע ופלֵח ('וצלחו את הירדן'), וכן גם בערבית וארמית".
    בלשון חז"ל מופיעה המילה 'צלקת', אך לא מופיעים בה הפעלים הגזורים ממנה.
  • משמעות (2) נקראת כך על שום דמיונו של חלק זה לצלקת בעור.[דרוש מקור]

צירופיםעריכה

נגזרותעריכה

תרגוםעריכה


ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  ערך בוויקיפדיה: צלקת

סימוכיןעריכה