הכריח

הִכְרִיחַ

ניתוח דקדוקי - פועל
כתיב מלא	הכריח
שורש וגזרה	כ־ר־ח, גזרת השלמים
בניין	הִפְעִיל

1. חייב אדם או בעל־חיים לפעול בניגוד לרצונו.

   • ”אז עמד בפרץ יהודה ליב חנקין, ובמרץ גדול נגש לבנין ביתו ובזה הכריח גם את חבריו לעשות כמוהו.“ (בנתיב הבילו"יים, מאת ישראל בלקינד, בפרויקט בן יהודה)

     ”גם המצב הפּוליטי הבלתי בטוּח של החדשים האחרונים הכריח כמה וכמה מוסדות, פּוליטיים או קשוּרים בפוליטיקה, לכל מיני אופּראציות והעברות, כאילו-אישיות, ואולם מטרתן להציל את הכסף, פּן יפּול בידי האויב הפּוליטי.“ ("קורופציה" (רשמי ביקור בברלין), מאת משה בילינסון, בפרויקט בן יהודה)

גיזרון

• המילה הופיעה בסוף ימי חז"ל מן כרח.

נגזרות

• הֶכְרח
• הכרחה
• מוכרח
• הוכרח

מילים נרדפות

• כפה
• אנס
• חייב
• אילץ

תרגום

• אנגלית: force‏‏‏‏
• ערבית: أَجْبَرَ‏‏‏‏

ראו גם

• עישה