דובב

דּוֹבֵב

ניתוח דקדוקי – פועל
כתיב מלא	דובב
שורש וגזרה	ד־ב־ב
בניין	פִּעֵל

1. לשון המקרא גרם לאחר לדבר.

   • ”...דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.“ (שיר השירים ז, פסוק י)
   • הילד לא פצה את פיו עד שהמורה דובבה אותו.
   • המשטרה הכניסה מדובב לתא החשוד.

2. לשון חז"ל הדהד, מלמל, הגה ללא כוונה.

   • ”...דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשָׁנִים - כְּכֹּמֶר שֶׁל עֲנָבִים, מָה כֹּמֶר שֶׁל עֲנָבִים? כֵּוָן שֶׁמַּנִּיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו מִיָּד דּוֹבֵב אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעוה"ז שפתותיהם דובבות בקבר“ (בבלי, מסכת יבמות – דף צז, עמוד א)
   • ”שפתותיו דובבות בקבר“ (בבלי, מסכת יבמות – דף צז, עמוד א)

גיזרון

• המילה מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק לעיל. מאותו שורש כמו דִבָּה. בכתובות תגלת פלאסר III, ובנו שלמנאסר V באכדית, מצוי הפועל  : "דָבְּאָּבֻּ" dabābu במשמעות לדבר, לאמור .

נגזרות

• אדוה (2)
• מדובב

תרגום

• אנגלית: interpret‏‏‏‏
• אנגלית: echo‏‏‏‏ (2)