בנאי

בַּנַּאי

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	בנאי
הגייה^*	banay
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	ב־נ־י/ה
דרך תצורה	משקל קַטָּל
נטיות	נ': בַּנָּאִית, ר': בַּנָּאִים, נ"ר: בַּנָּאֵי-

בנאי

לשון חז"ל מִי שֶׁאֳמָנוּתוֹ לִבְנוֹת מִינֵי מִבְנִים.
- ”וְהַבַּנַּאי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל, וְשִׁבַּר אֶת הָאֲבָנִים אוֹ שֶׁהִזִּיק – חַיָּב לְשַׁלֵּם; הָיָה סוֹתֵר מִצַּד זֶה וְנָפַל מִצַּד אַחֵר – פָּטוּר, וְאִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה – חַיָּב.“ (משנה, מסכת בבא קמא – פרק ט, משנה ג)
- ”הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס – חייב“ (ירושלמי, מסכת שבת – דף נב, עמוד ב)
- "בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל, או להוציא משם את הטומאה – מצוה שיהיו הנכנסין כוהנים תמימים" (משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות בית הבחירה, פרק כ"א)

השורש ב־נ־ה הוא שורש מגזרת נחי ל"ה.

בגזרת ל"י, בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ. בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 64)[1]

ערך בוויקיפדיה: בנאי (מקצוע)

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בנאים