בוקה ומבוקה ומבלקה

בּוּקָה (וּמְבוּקָה) וּמְבֻלָּקָה

לשון המקרא חורבן, תוהו ובוהו.
- ”בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם“ (נחום ב, פסוק יא).
- ”וְהִיא טֶרֶם קְרֹאת בּוּקָה מְבוּקָה/וְתִתְחַנֵּן לְפִי לֵאמֹר קְרָא נָא“ (ויש בת שיר כבת עין חקקה, מאת ר' יהודה הלוי, בפרויקט בן יהודה)
- ”– בוקה ומבולקה וזועה בחוץ! – קרא בנימין משתומם ונשקף בעד החלון – נשיאים ורוח וקרח נורא!“ (לא נחת ביעקב, מאת מנדלי מוכר ספרים, בפרויקט בן יהודה)
- ” והמטיר עליה אש וגפרית, והוביש כל נחלי מים, עד שהיתה הארץ בוקה ומבולקה.“ (האמונה בשתי רשויות, מאת שלמה רובין, בפרויקט בן יהודה)
- כאשר גל הקרינה הזה מגיע לגופו של מי שנמצא בחוץ או בבניינים פחות מבודדים, הוא גורם לבוקה ומבולקה ביולוגית ברמה המולקולרית. (פריס ג'אבר, מקור ראשון, 8.11.18)