צרדה

צְרֵדָה

לשון חז"ל האצבע האמצעית, האמה.
- ”לכלוכית, הוסיף בפנותו אל השפחה ויסטור באצבע צרדה על חוטמה הבלום“ (קפיצת הדרך, מאת יהודה ליב גורדון, בפרויקט בן יהודה)
- ”בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם – פִּרְחֵי כְהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרָדָה, וְאוֹמְרִים לוֹ: "אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, עֲמוֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה", וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה.“ (משנה, מסכת יומא – פרק א, משנה ז)

”מיד מכּין לפניו באצבע צרדה, מנענעים לו בראשם בקריצות עינים וברמזי התמיה, לרמז שהלכה כמותו, ודברי פי חכם חן“ (לא נחת ביעקב, מאת מנדלי מוכר ספרים, בפרויקט בן יהודה)
"ושיעור רצועה של יד, אמר רמי בר אבא אמר רבי שמעון בן לקיש, עד אצבע צרדה. ומה צרדה, אצבע אמצעית." (מדרש תנחומא, פרשת בא, סימן י"ד)
"אֵי זֶהוּ אֶצְבַּע צְרַדָּה, זוֹ אֶצְבַּע גְּדוֹלָה שֶׁלַּיָּמִין." (תוספתא/יומא/א)

בעבר המילה נהגתה צְרָדָה בפי חלק מעדות אשכנז ולכן נוקדה כך בכמה מילונים. בכתב־יד קאופמן וכן במקורות אחרים נמצא גם הניקוד צְרַדָּה, המסביר את הצורה "צרנדה" המופיעה במקורות בודדים (הדגש בדל"ת מסמל את היבלעות הנו"ן).