המילה מופיעה פעם אחת במקרא בפסוק לעיל. בצורת תואר פָּעוּל הפועל צָקַן לא מוכר וכן השורש צ־ק־ן.
על תיבה יחידאית זו כתב בן יהודה בהערותיו "כי המפרשים הקדמונים והחדשים התלבטו בפרוש מלה זו", וכי יתכן שסופית -ון במילה 'צקון' היא מוספית ויש לפרשה כמו - ”בְּ-צֹק“ (ישעיהו כו, פסוק טז) בהוראת "במצוקה" כדוגמת הצירוף: צוק העתים[1]
↑" ולא מצאו שום דבר מניח הדעת עפ"י פשוטו של מקרא ודרך הלשון הטבעית של בני אדם. וכנראה הפסוק משֻבש, ואולי זו מלה כפולה מן השם 'קצוי ארץ' שבפסוק הקודם, ונסרכה לפסוק זה והשתבשה. לפי הנסחה המסורה ניכרת הקבלה בין השרשים צר-צ(ו)ק, ואולי הנכון בקרוב: ”יי' בצר פֻּקָּדוּ, בְּצֹק ובלחץ מוּסָר כִּלָּמוֹ“ (ישעיהו כו, פסוק טז) וכן בפסוק יד'- לכן פקדת ותשמידם וכו'..."
