| ניתוח דקדוקי
|
| כתיב מלא |
עטין
|
| הגייה* |
a'tin
|
| חלק דיבר |
שם־עצם
|
| מין |
זכר
|
| שורש |
ע־ט־ן
|
| דרך תצורה |
משקל קְטִיל
|
| נטיות |
ר׳ עֲטִינִים, עֲטִינֵי־
|
- לשון המקרא אבר בלוטות החלב ביונקים.
- מילה יחידאית. ההוראה הנ"ל היא המקובלת, וכן פירשו בתרגום הארמי ומפרשים נוספים. לפירושים אחרים ראו להלן.
- יש אומרים ששורש ע־ט־ן גזור משורש ע־ט־י/ה שמשמעו כיסוי.
- רש"י: "חלבו ולחלוחו ושומנו נקרא עטיניו." נראה שלדעתו 'עטין' הוא מקום בגוף שמצטבר בו שומן, והוא מפרש 'חָלָב' = חֵלֶב.
- אבן ג'אנח: כד שנותנים בו חלב.
- ראב"ע: "עטיניו– מלשון ישמעאל, המקום שיברכו עליו הגמלים על המים."
- רמב"ם (פיהמ"ש מנחות ח,ד): "עטיניו- הם עצמות שיש בהם מוח, דימה אותן למעטן לפי שהן רחבים וגדולות בחלולם."
| ניתוח דקדוקי
|
| כתיב מלא |
עיטין
|
| הגייה* |
e'tin
|
| חלק דיבר |
שם־עצם
|
| מין |
זכר
|
| שורש |
|
| דרך תצורה |
|
| נטיות |
|
- מארמית: עצות.
- מהשורש י־ע־ץ, בחילוף צ-ט המצוי בארמית, כמו: ”יָעֲטֹהִי“ (עזרא ז, פסוק יד) (=יועציו).
