סלעם

סָלְעָם

לשון המקרא מין חגב; מזוהה עם חטמן ענק _{(Truxalis Grandis)}.
- ”אֶת-אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת-הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת-הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת-הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת-הֶחָגָב לְמִינֵהוּ.“ (ויקרא יא, פסוק כב)

מילה יחידאית.
האגיפטולוג ארנסט ווליס באדג' קישר אותה למצרית עתיקה: znḥm בהוראת: ארבה, חגב.^[1] להלן הירוגליף:
ראב"ע גזר מהמילה סֶלַע, אולי שוכן בין הסלעים. סטרונג הציע פירוש אחר לגיזרון זה, שנקרא כך לציין את חוזקו. במילון BDB הקבילו לערבית: سَلْغَفَ (סַלְעַ֗פַ) - בליעה, ועל פי זה המשמעות המילולית היא: "הבולע".^[2]