סבר פנים

סֶבֶר פָּנִים

לשון חז"ל מראה פנים והמבע שלהם.
- ”וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.“ (משנה, מסכת אבות – פרק א, משנה טו)
- ”אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות, מקבלין אותו בסבר פנים יפות ומעלין ומושיבין אותו עמהם.“ (תוספתא, מסכת סנהדרין – פרק ט, הלכה ג)
- "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, אבד זכותו או הפסידה." (רמב"ם הלכות מתנות עניים י ד)
- הרמטכ"ל היוצא היה אדם בעל סבר פנים זעוף, לעומת הנכנס שסבר פניו נעים.

מארמית: "סְבַר אַפִּין". השורש ארמי סבר משמעותו מחשבה, ציפייה, תקווה; ומכאן סבר פנים = מחשבת הפנים, הבעתם.^[1] מארמית התגלגל גם לערבית: سَبْر⁩ (סַבְּר) - הבעת פנים.
בלשון חז"ל מופיע תמיד בצירוף "סבר פנים יפות", מלבד בצורת הפועל "הסביר פנים". ככל הנראה בצורה המקורית המשמעות של "סֵבֶר" היתה מבע פנים (כמו בערבית), ו"פָּנִים" היה חלק מהתיאור, כלומר "סבר של פנים יפות".