נמלץ

נִמְלַץ

לשון המקרא מתוק, נעים.
- ”מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי“ (תהלים קיט, פסוק קג)

מילה יחידאית במקרא. על פי הקשר נראה שהכוונה מתוק.^[1] רשב"ם גזר מהמילה מליצה, שדברי מליצה נעימים לחיך ומתגלגלים על הלשון.
קרוב לערבית: مَلِصَ (מַלִצַ) - חָלָק.

בלשון גבוהה ובמליצות ספרותיות; בדרך כלל בכדי להרשים.
- "לא, לומד אני... – ענה האיש הצעיר, תָּמֵהַּ במקצת גם על הסגנון הנמלץ של איש־שיחו" (החטא ועונשו (ברנר)/חלק ראשון/פרק II)
- "אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות שכאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת, בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון" (נאום הר הצופים (יצחק רבין))