מריר

מָרִיר

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא
הגייה*	marir
חלק דיבר	שם־תואר, שם־עצם
מין	זכר
שורש	מ־ר־ר
דרך תצורה
נטיות	ר׳ מְרִירִים; מְרִיר⁻, מְרִירֵי⁻

1. עברית חדשה מַר במקצת.

   • ”בוקר, בפתוח הזקן את צרורו הדל, יוציא פת-דורה קטנה הנחתכת כגבינה, ימרחנה בשמן-זית מריר ויתבלנה בבצל ירוק [...].“ (בפרדס, מאת אסתר ראב, בפרויקט בן יהודה)

2. לשון ימי הביניים קוֹדֵר; כָּעוּס, רוֹגֵז.

   • ”ומה אבל. דאבילות חדתא ולבו מריר על מתו. חייב להניח תפילין.“ (תשובות, תורתן של ראשונים, מאת ששנא גאון בר' תחליפא, תאריך פטירת המחבר 689, באתר מאגרים)
   • ”הוא מתח על פניו חיוך מריר. “זה לא עובר כך, חיים כאלה, משלמים בעד זה אחר־כך; כן, משלמים בעד זה.”“ (דגל הדיו, מאת נתן שחם, בפרויקט בן יהודה)

3. לשון המקרא סבל, מצוקה.

   • "יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם." (איוב ג ה)

גיזרון

• מן מ-ר-ר.

פרשנים מפרשים

• איוב ג ה: יש הסוברים שיש לאמר "כִּמְרֵי-יוֹם", ראו "כמר". הלובשים שחורים, כצבע החושך והעננים בפסוק.^{[דרוש מקור]}

נגזרות

• מרירות

מילים נרדפות

• מר
• מר נפש

ניגודים

• מתקתק

תרגום

• אנגלית: bitter‏‏‏‏