מעוף

מָעוּף (גם: מָעוֹף) א

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	מעוף
הגייה^*	Ma'of ,Ma'uf
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	ע־ו־ף א
דרך תצורה	משקל מִקְטָל
נטיות	ר': מְעוֹפִים אוֹ מְעוּפִים, נ"י: מְעוֹף- או מְעוּף-, נ"ר: מְעוּפֵי-, כ': מְעוּפִי, מְעוּפֵיכֶם

אווזים במעופם

פְּעֻלַּת הָעָף וְהַטָּשׂ, רִחוּף בָּאֲוִיר.
- ”רַק טַיָּלִים יְחִידִים / וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת / יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה / בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת“ (הקיץ גווע, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)

במקרא השם משמש אך במשמע של עלטה. הואיל והשם מורכב בצורה הנאה לשורשי נחי ע"ו (כמו מָנוֹס, מָשׁוֹט, מָלוֹן וכדומה), העניקו לו משמע נוסף בשירה ובספרות העברית לפי השורש העברי עו"ף שעניינו טיסה באוויר.

השורש ע־ו־ף א הוא שורש מגזרת נע"ו/י.

בגזרת ע"ו המקור הנטוי מנוקד בשורוק, כגון קוּם המדינה, ואילו המקור המוחלט מנוקד בחולם מלא, כגון קוֹם יָקוּם, הָלוֹךְ וָשׁוֹב. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 66)[1]

ניתוח דקדוקי
כתיב מלא	מעוף
הגייה^*	Ma'uf
חלק דיבר	שם־עצם
מין	זכר
שורש	ע־ו־ף ב
דרך תצורה
נטיות	נ"י: מְעוּף-, כ': מְעוּפִי, מְעוּפֵיכֶם

לשון המקרא הֵעָדֵר אוֹר, עֲלָטָה.
- ”וְאֶל-אֶרֶץ, יַבִּיט; וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה מְעוּף צוּקָה, וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח“ (ישעיהו ח, פסוק כב)

מילה יחידאית במקרא, נגזרה ממשמעו האחר של השורש עו"ף שעניינו קדרות ואפלה: ”וּמִצָּהֳרַיִם, יָקוּם חָלֶד; תָּעֻפָה, כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה“ (איוב יא, פסוק יז) יתר על כן, קרובה לה המילה "עיפה" שמשמעה אף הוא אפלה: ”עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה, וְדֹרֵךְ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ...“ (עמוס ד, פסוק יג) אך גיזרונה לא נתחוור עד תום.