מספוא

מִסְפּוֹא עריכה

לשון המקרא מזון לבהמות.
- ”וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים“ (בראשית כד, פסוק לב).

אוגריתית: "ספא" - אכל. בפסוקים שלהלן יכולות להתפרש תיבות "נספה" ,"תספה" וכיו"ב בהוראת תבַּלע, תאֲכֵל. ”רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט“ (משלי יג, פסוק כא); ”הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע“ (בראשית יח, פסוק כג); ”וְגַם אֶת הַזָּקָן תִּסְפֶּה“ (ישעיהו ז, פסוק כ); ”מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ“ (תהלים מ, פסוק טו) וכיו"ב.
הפועל "ספי" גם בהוראת אנוכיות רעבתנית המופיעה אפילו אצל חיה "תמימה" ככבשה ( ”לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת-הַצְּמֵאָה“ (דברים כט, פסוק יח)). גם כאן על פי אותו שדה סמנטי המבואר לעיל, המשל מדבר על טבע החיה (במקרה הזה כבשה) שכבר רוותה מן המים שהוצעו לה אך בסְפייתה סופחת ומקפחת הכבשה הרווה את חלקה של הצמאה.^[1]

↑ נ. ה. טור-סיני, מלים ומושגים במקורות לשוננו (המשך), לשוננו: כתב-עת לחקר הלשון העברית והתחומים הסמוכים לה ט"ז, 1949, עמ' 121–127