מלאה

מְלֵאָה

לשון המקרא תבואה, יבול.
- ”מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ, לֹא תְאַחֵר; בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי“ (שמות כב, פסוק כח)
- ”כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב“ (במדבר יח, פסוק כז)
- ”פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם“ (דברים כב, פסוק ט)
לשון המקרא בהשאלה מן (1): הריונית, שגופה תפוח כתוצאה מהריון
- ”כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה־דֶּרֶךְ הָרוּחַ כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת־מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת־הַכֹּל“ (קהלת יא, פסוק ה)
- "ולוא תזבח לי שור ושה ועז והמה מלאות. כי תועבה המה לי" /(מגילת המקדש, עמוד-52 שורה-5).

(1) ככל הנראה גזור ממָלֵא, ונקרא כך משום שהתבואה מלאה ובשלה. 'מלאה' מופיעה בהוראה זו גם בארמית בשטר חכירה המתוארך לשנת 515 לפנה"ס: "ואמס^[1] במלאתא ואלקח לי קבלה (=לעומתה)".^[2]
(2) מופיעה במקרא בהוראה יחידאית - 'מעוברת' המילה נשתגרה ברובד מקראי מאוחר שבספר משלי. בהוראה זו גם במגילת המקדש מתקופת החשמונאים