”עכשיו עומד כאן אדם לפני ארון-הספרים שלי, אדם שניסיתי בסכלותי לנחש את מיהותו, גבוה, הדור ושותק, ואני עומד מולו.“ (דוברין האדם, מאת חנוך ברטוב, בפרויקט בן יהודה)
המילה חודשה ע"פ המילים "מהות", "איכות", "כמות", שחודשו בימי הביניים ע"פ מילות שאלה בתוספת הסיומת "־וּת".
המילה שימשה כחלופה עברית למילה הלועזית "אדַנְתִּיטָה" (identité). אליעזר בן-יהודה כתב על תחדיש זה: "יצירה יפה בלשון, טבועה בחותם עבריות בחריפות רבה, מצאתי בחשבון האחרון של ביה"ח "שער ציון" ביפו, שנתפרסם בימים האלה. את המושג שיהגה הלועז במלת אדַנְתִּיטָה (identité) והוא: ברור שפלוני הוא הוא מי שאנו מבקשים - מתרגם בעל הקדמת חשבון הנזכר בתיבה חדשה "מיהות" בזה הלשון: 'פלוני שהתברר מיהותו ברור כשר עפ"י עדים'. ובהערה: 'שם מקרה הנגזר ממלת "מי", כמו "מהות" ממלת מה, ופרושו א דענטיטעט. כלומר: אמת באדם מה שנאמר עליו או העד באדם כי הוא הוא'. עצם ההמצאה יפה, רק מן "מי" אפשר לגזור "מיות", ומיהות צריך לגזור מן מיהוא. ואולם, לא לכל גוני המושג הזה תספיק המלה "מיהות", יען יש שנצרך דוקא החיוב, כי איש פלוני או דבר פלוני זה הוא שאנו רוצים. לתרגם הצד הזה של המושג נוכל לבנות שם מקרה זהות".[1]
