מהות

מַהוּת

לשון ימי הביניים תכונתו היסודית של דבר, המאפיינת אותו בצורה הטובה ביותר.
- ”אַךְ כֹּחַ מְיֻחָד לְהַשִּׂיג מִקְרִים תְּלוּיִים בָּהֶם, יִקַּח הַשֵּׂכֶל מֵהֶם רְאָיָה עַל עַצְמָם וְסִבָּתָם, וְלֹא יַעֲמֹד עַל הַמַּהוּת וְעַל הָעִנְיָן, אֶלָּא הַשֵּׂכֶל הַשָּׁלֵם, וְכָל אֲשֶׁר הוּא שֵׂכֶל בְּפֹעַל כַּמַּלְאָכִים, יַשִּׂיג הָעִנְיָנִים וְהַמַּהֻיּוֹת בְּעַצְמָם, מֵאֵין צֹרֶךְ אֶל הַמִּקְרִים שֶׁיִּהְיוּ בָאֶמְצַע“ (ספר הכוזרי, מאמר רביעי, פסוק ג)

מחידושי התיבונים. תרגום שאילה מערבית: مَاهِيَّة (מָאהִיָּה), נגזרת של مَا هِيَ (מָא הִיַ?) – מה זאת?, בתורו תרגום שאילה מלטינית: quidditas, נגזרת של Quid id est – מה זאת?

ערך בוויקיפדיה: מהות