לחן

לַחַן

לשון ימי הביניים ניגון, נעימה; הטעמה.
- ”לולא כי הטעם בלמד בתחלה לא היה לנו לעקור ההוא ממנו. וכיון שהיה לחנה עומד על למד אז עקרנו ההא ואמרנו לָיִל.“ (תשובות דונש בן לברט על רב סעדיה גאון, תרגום, מאת מתרגם לא ידוע, לפני שנת 1091, באתר מאגרים)
- ”לרעיון נגיני שלם נוהגים לקרא "נעימה" או "לחן".“ (תורת הנגינה, מאת אברהם צבי אידלזון, 1910, באתר מאגרים)
- לחנים בעלי שיוך אתני מזרחי־ערבי נהנים כיום מהשמעה גוברת בסוכנויות התקשורת השונות.

מערבית: لَحْن (לַחְן); השורש משמש גם במשמעות "הפקת צליל" וגם במשמעות "להלל".
במכתבי יב מופיעה ידיעה אודות: "...ענניה בר עזריה לחן זי יהו אלהא זי ביב בירתא..." בהמשך נמסר כי אשתו המצרית ששמה תפמת משמשת בעבודת המקדש: "...לחנה זי יהו שכן יב בירתא..." , היו חוקרים שהעריכו כי ענניה ואשתו המצרית נמנו על כת של נגנים במקדש יב.

ערך בוויקיפדיה: לחן

השורש ל־ח־ן הוא שורש מגזרת השלמים.