חרצית

חַרְצִית

חרצית עטורה

צמח ממחלקת הדו פסיגיים, סוג ממשפחת המורכבים שיש לו כמה מיני בר בארץ ישראל ומינים תרבותיים שמגדלים לנוי ולקטיף. לחרצית פרחים ערוכים בקרקפות שבמרכזן פרחים צינוריים ובהיקפה פרחים לשוניים.
- ”עצים לבלבו שם ופרחים פרחו פריחה רחבה. חרציות רוו טל בעלי כותרתן הצחה“ (היאור הירוק, מאת שושנה שרירא, בפרויקט בן יהודה)
- "ואם פרג וגם חרצית / לכבוד החג קישטו ארצי – / אז יודעים שבא אביב." (איך יודעים שבא אביב, מאת דתיה בן דור)

מחידושי האקדמיה ללשון העברית, תרע"ג. נגזר מהמילה חרוץ, שהיא מילה נרדפת לזהב המופיעה בתנ"ך: ”קְנֹה חָכְמָה מַה טּוֹב מֵחָרוּץ וּקְנוֹת בִּינָה נִבְחָר מִכָּסֶף“ (משלי טז, פסוק טז). כלומר: חרצית = פרח הזהב; על פי שמו הלטיני שהוא מיוָנית בהגיית: חְרִיסִיס khryseos) χρυσεος) מוזהב + anthemon) ανθεμον) פרח.^[1]