”הה, אביגדורק'ה צדיק מסכן שלי!… ולא די שנפלת בפח, באטליז שלך יחד עם הזנזונת השחרחורת, אתה עוד מעז לבוא אלי ולהתפאר ולספר לי מעשיה לתינוקות כי היא נטפלה אליך, עלוב שלי… כלום מה אתה סבור, שאיני מכירה אותך בחור־חמד שכמותך?“ (רחוב הקצבים, מאת יוסף אריכא, בפרויקט בן יהודה)
”איך שהזאתי טופפה לה על המדרגות, כמו מאה גברים מסתכלים בה. איזה עיניים נתנה בשאוליק, אלוהים. ההפקרות עצמה נודפת ממנה. נערת־המלחמה, איזו מליצה טפשית. זנזונת, זהו בסך־הכול.“ (יתד לאוהל, מאת שלמה ניצן, בפרויקט בן יהודה)