|
השורש ז־כ־ר הוא שורש מגזרת השלמים.
| ז־כ־ר
|
עבר
|
הווה/בינוני
|
עתיד
|
ציווי
|
שם הפועל
|
| קַל
|
זָכַר
|
זוֹכֵר
(ב׳ פעוּל: זָכוּר)
|
יִזְכֹּר
|
זְכֹר
|
לִזְכֹּר
|
| נִפְעַל
|
נִזְכַּר
|
נִזְכָּר
|
יִזָּכֵר
|
הִזָּכֵר
|
לְהִזָּכֵר
|
| הִפְעִיל
|
הִזְכִּיר
|
מַזְכִּיר
|
יַזְכִּיר
|
הַזְכֵּר
|
לְהַזְכִּיר
|
| הֻפְעַל
|
הֻזְכַּר
|
מֻזְכָּר
|
יֻזְכַּר
|
-אין-
|
-אין-
|
| פִּעֵל
|
-אין־
|
-אין־
|
-אין־
|
-אין־
|
-אין־
|
| פֻּעַל
|
-אין־
|
-אין־
|
-אין־
|
-אין-
|
-אין-
|
| הִתְפַּעֵל
|
-אין־
|
-אין־
|
-אין־
|
-אין־
|
-אין־
|
השורש זכ"ר בא משורש זק"ר. זכרות היא האיבר המזדקר. זכר הוא מי שמזדקר לו. "זכר ונקבה ברא אותם". הוא עם איבר חיצוני מזדקר, היא עם איבר פנימי.
בתלמוד מדובר על "זכרותו של קומקום" והכוונה לזרבובית.
בבבל הקימו את הזיקורת - בנין מזדקר, בצורה כללית של איבר מין זיכרי.
עד היום, בעלי המלאכה מדברים על "זכר" ו"נקבה" כשהם מתייחסים לחלק דמוי פין ולחלק דמוי אום.
הטענה שזכר מהמילה "לזכור", "זכרון" אין לה על מה שתסמוך. חז"לינו ניסו לטשטש את הבוטות והישירות של הלשון המקראית, וטענו כי "זכר" הוא "זכור בשם" ו"נקבה" היא "נקובה בשם". אין זה אלא נסיון טשטוש פוריטני.
| 
ערך בוויקיפדיה: זכריני
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: זכריני