התיר

הִתִּיר עריכה

לשון המקרא פַּרַם קָשֶׁר בחבל, ברצועה וכדומה.
- "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים יְהוָה מַתִּיר אֲסוּרִים." (תהלים קמו ז)
- "התיר לו מנעלו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ" (בבלי קידושין כב ע"ב)
- ”לפנות ערב, אחר יום־עבודה בחריש בקרבת הואדי שבמערב ירו בו רוצחים ואותה שעה התיר את הבהמות מן המחרשה.“ (איש מארץ תל־חי, מאת שמעון קושניר, בפרויקט בן יהודה)
- ”כשאצנו קדימה, ראינו שאותה אנית המשחית של האויב [...] התירה את החבלים (שבהם גררה את האניה שניזוקה) ונמלטה על נפשה.“ ("הבֹקר", 22 באוקטובר 1940, באתר עיתונות יהודית היסטורית)
בהשאלה מן (1): ביטל איסור, נתן רשות לביצוע פעולה. הרשה.
- "רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד" (משנה שביעית פ"ו)
- ”ועל כן התּרתי לעצמי לשקר “לשם מצוה” ואמרתי כי הולך אני רק להשתלם בידיעת הלשונות במשך חצי שנה [...].“ (פרק א, מאת אחד העם, בפרויקט בן יהודה)

1. התיר (ימאות): האקדמיה ללשון העברית, מילון למונחי הימאות (תש"ל), 1970.

פיתח קשר בחבל וכד'

נתן רשות

הִתִּיר מִפְרָש (מסקריה, מנור או גף)

התיר עניבת חבל או שרשרת

התיר את חבלי הרתיקה של אונייה