הֶחְבִּירעריכה

ניתוח דקדוקי - פועל
כתיב מלא החביר
שורש וגזרה ח־ב־ר א
בניין הִפְעִיל
  1. חיבר, צרף.
    • ”גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי“ (איוב טז, פסוק ד)
    • ואולי הכה הכית את יושבי עירך לפי חרבך רב מבין עם תלמיד להגדיל תורה ולהאדיר, ונשאך לבך להכביר ומילין להחביר (אגרות רמ"ה אבולעפיה, אגרת כא)
    • יחביר עליה במלים בקסם על שפתיו, ופה חלק יעשה מדחה“ (אשמת שומרון, מאת אברהם מאפו, בפרויקט בן יהודה)
  2. בהשאלה: השווה, דימה.
    • "וְהוּא אֶחַד וְאֵין שֵׁנִי לְהַמְשִׁיל לוֹ וּלְהַחְבִּירָה" (אדון עולם)
    • כולם לשון צמצום וחסרון, ואין להחבירו בלשון שאון (מדרש שכל טוב, בראשית כד,כא)
  3. התחבר לאחרים.
    • החבירו יחד להודיע ישעו ואל תתעצלו להודיע עוזו ותפארתו (תהלים קנד[1])
    • וסמך לו השמירה כענין נעוץ סופו בתחלתו להחביר כנסת ישראל לדודה (מנחם ריקאנטי, ויקרא יט,ל)

מילים נרדפותעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. כפי שמופיע במגילת התהלים הגדולה בקומראן (11Q5).