גס רוח

גַּס רוּחַ

לשון חז"ל אדם שחש תחושת גדלות והתנשאות.
[עממי] אדם אשר אינו מכבד את חברו על פי הנימוסים הבסיסיים אשר מקובלים בחברה. נוהג באופן וולגארי או בוטה.
- ”מגהק ומפהק הרי זה מגסי הרוח המתעטש בתפלתו סימן רע לו ויש אומרים ניכר שהוא מכוער הרק בתפלתו כאילו רק בפני המלך“ (משנה, מסכת ברכות – פרק כד, משנה ב)
- הוא התפרץ לדברי, הוא כה גס רוח.

”רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא; וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ.“ (משנה, מסכת אבות – פרק ד, משנה ז)
התואר גס בלשון חז"ל משמעו גדול או עבה.

ערך בוויקיפדיה: גסות רוח