צבט

צָבַט

ניתוח דקדוקי - פועל
כתיב מלא	צבט
שורש וגזרה	צ־ב־ט
בניין	פָּעַל (קַל)

1. תפס מעט בראשי האצבעות. אחז בקצה האצבעות.

   • ”ויצבט לה קלי “ (רות ב, פסוק יד)
   • ”בית הצביטה מקום שצובטו“ (בבלי, מסכת חגיגה – דף כב, עמוד ב)

2. תפס מעט בבשר אדם ולחץ בצורה מכאיבה.

   • הוא היה כל כך חסר טאקט עד שהיא לא צבטה אותו מתחת לשולחן לא סתם את הפה.

3. [עממי] נתן תחושה של כאב קל או ריגוש עדין.

   • צובט את הלב לראות איך הוא קָמֵל.

גיזרון

• (1) מקור הפועל במקרא.קרוב לאכדית: ṣabātu בהוראת: ללכוד, לֶאֱסוֹר. מקביל למילה המקראית צֶבֶת בהוראת: אגודה, ולמילה צְבָת.
• (1) ”ויצבט“ (רות ב, פסוק יד) - לשונה של מגילת רות היא בעיקרה לשון המקרא הקלאסית האופיינית לרובדה של עברית קדומה מתקופת בית-ראשון, אולם נראה שכמה מלים וביטויים האופיינים ללשון המשנה כמו 'צבט' לעיל, מעידים הם כי שרבבו בתקופה מאוחרת בהרבה.

צירופים

• צבט את הלב
• צבט בלב

נגזרות

• צביטה
• נצבט

תרגום

• אנגלית: pinch‏‏‏‏

ראו גם

• מעך