עניבה
עֲנִיבָה
עריכה| ניתוח דקדוקי | |
|---|---|
| כתיב מלא | עניבה |
| הגייה* | aniva |
| חלק דיבר | שם־עצם |
| מין | נקבה |
| שורש | ע־נ־ב ב |
| דרך תצורה | משקל קְטִילָה |
| נטיות | ר׳ עֲנִיבוֹת |
- לשון חז"ל קשר שניתן להתירו בקלות במשיכה בקצות החבל או הפתיל.
- בעי רב אחדבוי אחוי דמר אחא: עניבה לרבי מאיר, מהו? טעמיה דרבי מאיר - משום דיכול להתירו באחת מידיו הוא. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיא, עמוד ב).
- קשר שבו הפתיל או החבל נכרך על עצמו באופן שנוצר פתח שאפשר להדק אותו במשיכת החבל.
- שהיה לו עניבה וכשרוצים מושכין ראש החבל והוא דוחק מאליו וכשאין מושכין רפוי. (רש"י למסכת יבמות, דף מו, עמוד א).
- פִּסת אריג שנכרכת סביב צוארון החולצה כדי לסגור את פתח הצואר, וכדי לשמש כקישוט.
- ”ראו את העניבה שלו! די לראות עניבה זו, למען הכיר את אופיו של בר-נש ושל הצעותיו שהוא מציע!" אז למדתי שאדם בן-דורנו הוא ניכר בעניבותיו.“ (מַתִּתְיָהוּ (תֵּיאוֹדוֹר) הֶרְצְל (לאור ספורו "תל-אביב"), מאת נחום סוקולוב, בפרויקט בן יהודה)
- לשון חז"ל קשירת קשר שכזה, וענידתו על הצוואר.
- עניבה גופה קשירה היא. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קיג, עמוד א)
- עניבה קשירה מעלייתה היא. (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף לג, עמוד ב)
גיזרון
עריכהצירופים
עריכהתרגום
עריכהראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה ערך בוויקיפדיה: עניבה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עניבה |
| השורש ענב ב | |
|---|---|
|
|