- לשון המקרא שָמַח מְאוֹד, שָׁפַע אֹשֶׁר.
- ”וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּיהוָה רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ“ (שמואל א׳ ב, פסוק א)
- ”בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה“ (משלי יא, פסוק י)
- אכדית עֶלצוּ elēṣu בהוראת elēṣu, לשמוח . השוו גזרון לץ .
- אוגריתית עלצ 𐎓𐎍𐎕 שמחה. בלוחות אוגריתית מצוי ההיגד - 'בעלצ עלצם' בהוראה מודגשת - בעולץ עולצים (בעולץ מכופל) כגון הצירופים קדש-קדשים, עבד-עבדים [1]
- פיניקית עלצ 𐤏𐤋𐤑 בהוראת לשמח.
- ↑ בעקבות לשון אוגרית. כז/כח. א (תשרי-ניסן תשכ"ג), 17 - page) מאת - צבי רין
