עוף חול

עוֹף חוֹל

עוף החול

לשון ימי הביניים ציפור אגדית מאריכת ימים (יש האומרים 500 שנה), שבסוף ימיה נשרפת ואחר כך קמה לתחייה מתוך האפר.
- ”רבים חושבים את השרפה באירענע כתחבולת־סתר של היהודים יושבי המקום, אשר עלו עתה כעוף החול (פעניקס) מאפר השרפה וישובו לעסוק בעסקים, אשר כל חשך טמון לצפוניהםם.“ ("הצפירה", 13 במאי 1889, באתר עיתונות יהודית היסטורית)
- "כל זקנה מחדשת ימיה / ופורשת כנפי עוף החול, / ואשרי הזוכה ושומע / את חייו שוב יוצאים במחול." (עוף החול, מאת יעקב אורלנד)
- "כמה חול יכול החול לאכול בכל ימות החול אם בכלל יכול החול לאכול חול בימות החול?"^{[דרושה הבהרה]}.

המילה "חול" בהקשר זה מופיעה פעם אחת במקרא: ”וָאֹמַר עִם־קִנִּי אֶגְוָע; וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים.“ (איוב כט, פסוק יח).

רש"י על איוב כט יח: "וכחול ארבה ימים" - עוף ושמו חול ולא נקנסה עליו מיתה שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחד' וחוזר לנערותו
מלבי"ם על איוב כט יח: "כחול". שם עוף שאמרו חז"ל שחי לעולם ושכל אלף שנה ישרף בקינו וישוב לחיות, וכן משוררי העמים הקדמונים הזכירו את העוף הזה באופן קרוב לזה:

ערך בוויקיפדיה: עוף חול

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עוף חול