סרח עודף

סֶרַח עוֹדֵף

לשון המקרא מה שנוסף על המידה המדוייקת.
- ”וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל; חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן.“ (שמות כו, פסוק יב)
עברית חדשה תוספת מיותרת ולא נחוצה.
- ”המעי-האָטום, למשל, הנהו קן למחלות ובאופן היותר טוב רק סרח עודף בגוף האָדם החי, כי אין למעי זה שום תפקיד מיוחד.“ (דפים מקוטעים (מפנקסי הישן), מאת ראובן בריינין, בפרויקט בן יהודה)

המילה סרח מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק לעיל, כחלק מביטוי זה. לכאורה הביטוי הוא כפול, ושתי המילים הוראתן שווה.
המשמעות היא לאו דווקא שלילית. יחזקאל הנביא מושל משל: "…וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה" (יז, ו) – 'גפן סורחת' היא גפן המשתרעת ושולחת שלוחות, כראוי לגפן משובחת. המילה סֶרַח עצמה מקורה בהוראות הבנייה של המשכן: מַקּיפים אותו ביריעות של עור עיזים, את שתי היריעות הקיצוניות מחברים בקרסים של נחושת, ובבד העודף מכסים את אחורי האוהל; ובלשון ספר שמות: "…וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל – חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן" (כו, יב). הינה כאן מובא הביטוי עצמו, ומוסבר מייד: "חצי היריעה העודפת תסרח". הבד העודף הוא סרח, ומכאן 'הסרח העוֹדֵ֫ף'.

הדרך התקנית להגות את הביטוי היא סֶרַח עוֹדֵ֫ף – המילה עודף נהגית במלרע (ולא "סֶרַח עֹ֫דֶף" במלעיל).