מקלס

מְקֻלָּסעריכה

לשון חז"ל שיש בו קישוטים ותוספות לפארו.
- ”עושין גדי מקולס“ (משנה, מסכת ביצה – פרק ב, משנה ז)
- ”אי זהו גדי מקולס, כולו צלי ראשו כרעיו וקרבו. בישל ממנו כל שהו שלק ממנו כל שהו אין זה גדי מקולס. עושין גדי מקולס ביום טוב הראשון של חג וביום טוב האחרון של פסח עגל מקולס ביום טוב הראשון של פסח אבל לא גדי מקולס אמ' ר' יוסה תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי ליקח טלאים בלילי פסחים ועושין אותן מקולסין אמרו לו אף הוא קרוב להאכיל קדשים בחוץ מפני שקורין אותן פסחין“ (תוספתא, מסכת ביצה – פרק ב, הלכה טו)

מן השורש ק־ל־ס קֻלַּס במשמעות שבח כלומר משובח. גדי מקולס הוא הנצלה שלם כשאיבריו הפנימיים תלויים עליו ונראה כאיש גיבור עם כלי זינו (מפרשים).

ערך בוויקיפדיה: ערך בוויקיפדיה