מקלס

מְקֻלָּס

לשון חז"ל משובח; מהודר.
- ” וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים.“ (משנה, מסכת ביצה – פרק ב, משנה ז)
- ”אי זהו גדי מקולס, כולו צלי ראשו כרעיו וקרבו. בישל ממנו כל שהו שלק ממנו כל שהו אין זה גדי מקולס.“ (תוספתא, מסכת ביצה – פרק ב, הלכה טו)

מהפועל החז"לי קִלֵּס בהוראת: שיבח, הִלֵּל, במקור מיוונית: kalós) καλός) – נאה, יפה.

ברטנורא: "מקולס- כגיבור זה שכלי זיניו עמו, תרגום "וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת" (שמואל א יז,ה)- וְקוּלְסָא דִנְחָשָׁא" (מיוונית: kórus) κόρῠς) - קסדה).