כעך

כַּעַךְ

כעכים

לשון חז"ל מאפה עשוי גליל בצק דק יחסית וסגור על עצמו כטבעת.
- ”לא שנו אלא ככרות של בבל שנושכות זו מזו אבל כעכין לא“ (בבלי, מסכת פסחים – דף מח, עמוד ב)
- ”הדוד עצמו אף הוא היה מְקָרבהּ: בימי החג היה מביא לה כעך מן השוק, וּכשהרבתה הדודה להכותהּ – היה בא וּמצילהּ.“ (מֵאֲחוֹרי הַגָּדֵר, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)
- ”והנה רובם הולכי-בטל ומקצתם עומדים בשוק כל היום, נושאים על כתפיהם סלים כבדים ומוכרים רקיקים וכעכים“ (שמה, מאת יוסף חיים ברנר, בפרויקט בן יהודה)
- "הלצה יהודית – ואולי גם גליצאית – אומרת, שאפשר להגדיר כעך בשני פנים: יש לומר כעך זוהי עוגה שבמרכזה חור; ויש לומר, כעך זהו חור גדול שמסביבו חתיכת עוגה." (חיים ארלוזורוב, קטרוג של תייר)

מחידושי האקדמיה ללשון העברית, תרע"ג. בראשה עמד אז זאב יעבץ. ^[1]
מצרית עתיקה: האגיפטולוג ארנסט ווליס באדג' מצא, שבמצרית קדומה מצוייה תיבת הירוגליף נהגיית: 'עַכְּכְּת' (aa-kk-t) בהוראת - 'מאפה על גחלים' ^[1].