מחזיק לו טובה

מַחֲזִיק לוֹ טוֹבָה

לשון חז"ל מביע רגשי תודה למי שעשה דבר חסד או טובה למענו.
- ”הלומד מחברו, מחזיק לו טובה; ואילו המלקחן מחברו, נעשה אויבו בנפש, שכן הלה הוא עד חי לגניבתו.“ (גלים לשירת בן-גבירול, מאת אברהם רגלסון, בפרויקט בן יהודה)
- ” כשאני מתווכח, רוצה אני, שאיש שיחי יראה לי את טעותי שלי, שלא אהא תועה ביער, קריזון. ואני מחזיק לו טובה, אם הוא מוכיח לי זאת.“ (סודו של סוקרטס: רומן מתקופת יון העתיקה, מאת אביגדור המאירי, בפרויקט בן יהודה)
- ”אדם חבוש בבית־האסורין, ואין כל בריה משגחת עליו. בא אחד והתירו והוציאו משם אינו מחזיק לו טובה?“ ("חרות", באתר עיתונות יהודית היסטורית)

"אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, החזק לי טובה שהודעתיך בעולם. אמר לה: טובתי בל עליך, איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיעוני תחלה בעולם." (מנחות נג א)
""ויחן את פני העיר": התחיל מעמיד הטליסין ומוכר בזול הד"א שאדם צריך להחזיק טובה למקום שיש לו הנאה ממנו." (בראשית רבה עט)

קרן דובנוב, "מכיר טובה – אסיר תודה". האקדמיה ללשון העברית, אקדם 48, סיון תשע"ג.
"הכיר תודה או הוקיר תודה". האקדמיה ללשון העברית, שגיאות נפוצות, 14 באוגוסט 2018.