"...התנפל עליו בהתלהבות עצומה, וחזר וטחן כל מה שכבר טחנו הקודמים לו, אף הוסיף 'נופך' משלו, המעיד עליו, שהבין את הענין עוד פחות מן הקודמים לו..." (אחד העם, "מבקרינו").
"'אחד-העם לא ברא יש מאַיִן, לא המציא שום דבר חדש... אחד-העם הוציא השקפה בלה מבית המדרש הישן, שפשף מעליה את החלודה, עשׂה לה ברק... לכל היותר הוסיף נופך משלו: איזה תבלין חדש, איזה הסבר מודרני לדוֹקטרינה ישנה...'", (י"ל פרץ, "בעולם האותיות המחכימות")
בתלמוד הבבלי מופיע: ”אי בעית אימא: דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי... והכא במאי עסקינן? כגון שהוסיף לה נופך משלו“ (בבלי, מסכת קידושין – דף מח, עמוד ב), שם הכוונה היא לצורף המוסיף את האבן הטובה "נופך" לטבעת של אישה, בכדי לקדשה בטבעת זו.
ישראל חיים טביוב מסביר על הניב: "נופך – פרוטה, דבר מועט. והוא שגור מאד בפי הבריות (ביחוד על מוסר דבר בשם אחרים ומוסיף מִשֶלוֹ, באופן שאין הדבר אמת לאמִתו). ובמלת 'נופך' עושים גם קלמבור גס" [1].
